<h1>ראבי"ה סימן תתקפ"ט</h1>
<h2>דף יז:</h2>
נשאלתי על אודות מקוה (שחפרו) [שחסרו] מימיו ובאו להוציא ממנו רפש וטיט וצרורות והיו מוציאים עם הצרורות כלים מלאים מים כי בכלים היו מפנים הכל לחוץ, ואי אפשר להזהר בשום עניין שלא ישפכו מן הכלים המים השאובים בכלים וחוזרים ונופלים למקוה כשהוא חסר מארבעים סאה מבלי המשכה. ומספקא להו כיון שהמקוה חסר כשבאו המים שאובים לתוכו, אם כשר לטבול בו אפילו אם יהיו בו לבסוף אלף סאין כיון שנפלו בתחילה או מה משפט המקוה הזה. תשובתי. אומן אמונה כן הדברים אם היו מים שאובין נופלים ג' לוגין למקוה חסר אפילו נתרבו לבסוף פסול עד כדי שיעור שיצאו המים הראשונים שנפסלו מן השאיבה. דתנן בריש פ"ג דמקוואות ר' יוסי אומר שני מקוואות [ש]אין בהן מ' סאה ונפל וזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשירים מפני שלא נקרא עליהם ש(ו)ם פסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו לו ג' לוגין ונחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול ור' יהושע מכשיר שהיה ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו לו ג' לוגין אפילו חסר קורטב כשר מפני שחסרו בו ג' לוגין וחכמים אומרים לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד כיצד בור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד או עד שיעמוד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונה מן התחתונה ור' אלעזר בן עזריה פוסל [אלא] אם פסק. ותו תנן התם [מ"ג] בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונה שלשת לוגין. ועוד יש ראייה לדבר. אבל בהוצאת מים ורפש וטיט אע"פ ששאבו בכלים כיון שלא נתכוון לשם שאיבה איני רואה בו צד איסור שאיבה. דתנן התם במקוואות פ"ב [מ"ו] המסלק לצדדין את הטיט ומשכו ממנו ג' לוגין כשר. פירוש מפני שמושך ואינו תולש לגמרי. היה (בו) תולש ומשכו ממנו ג' לוגין פסול ר' שמעון מכשיר מפני שלא נתכווין לשאוב. ונ"ל דהילכתא כר' שמעון אע"ג דפליג אסתמא. דבפרק ד' דמקוואות [מ"א] תנן כי האי גוונא דכל היכא דלא נתכוון דלא הוה פסול שאיבה, ומייתי לה בפ"ק דשבת [ט"ז ע"ב] בי"ח דבר, המניח כלים תחת צנור, פירוש שקבעו ולבסוף חקקו שאין בו פסול שאיבה כי אם מחמת הכלים, אחד (ג') כלים גדולים ואחד (ג') כלים קטנים, פירוש דלא תימא לא חשיבי, ואפילו כלי גללים וכלי אדמה, דלא חשיבי כלים לקבל טומאה, פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח דברי ב"ש וב"ה מטהרין בשוכח. ופירש"י דלא חשיבא שאיבה הואיל ולא לכך נתכווין. א"ר מאיר נימנו ורבו בית שמאי על בית הילל ומודין בשכח בחצר שהוא טהור, פירש"י בחצר שלא תחת הצינור ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור, א"ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת, פירש"י במניח תחת הצינור לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הילל ולא הודו לדברי ב"ש. והילכתא כר' יוסי לגביה דר' מאיר דאפי' במניח תחת הצינור דאיכא מקצת כוונה ושכחן, בית הילל מטהרין. ולפי ראות עיני הך דבית הילל עדיפא מדר' שמעון, ואמרינן התם בפ"ק דשבת אמר רב משרשיא דבי ר' אמי הכל מודים הניחם בשעת קישור עבים ד"ה טמא' בשעת פיזור עבים ד"ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מר סבר בטלה לה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו. ואע"ג דחזר[ו] ונתקשרו מטהרין בית הילל אליבא דר' יוסי דלא חשיבא כוונה. ותו תנן התם [מקואות פ"ד מ"ב] המניח טבלא תחת הצינור אם יש [לה] לביזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת את המקוה זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה. משמע כיון דכוונתו לידוח לא חשיבא שאיבה. ואע"ג דתנן (בפ"ג) [פ"ב מ"ז] דמקוואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר' אליעזר אומר אם עונת הגשמים הוא או אם יש כמעט מים בבור ישבר. פי' דאחשיבנהו מפני שצריך להם, ואם לאו [לא] ישבר ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה. והילכת' כר' יהושע. ומה לי לנגבן ומה לי אם זקפה לידוח. ותו דר' יהושע פליג ואמר בין כך ובין כך, דמשמע דאפילו אם אין עונת גשמים, ישבר, כדי שימשכו על גבי קרקע עד שלא יפלו למקוה או יכפה וישפך המים וימשיכם בלי שבירת כלי, אבל לא יערם בלי המשכה מפני ששאובין הם, ואנו אומרים בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורים. יש לומר הני מילי בשוכח אבל במניח אפילו בית הילל מודה. ומסלק את הטיט לא דמי למניח. ופשוט. ובפרק מרובה [ס"ז ע"א] ובפרק המוכר את הבית [ס"ו ע"ב] אמרינן שאני שאיבה דמדרבנן. גבי צינור שקבעו ולבסוף חקקו. ולהכי אקילו ביה רבנן. ופריך אי הכי חקקו ולבסוף קבעו נמי, ומשני התם איכא עליה תורת כלי בתלוש. פירוש וכגון שנתכווין לשאיבה ואיכ' עליה תורת כלי בתלוש. ואפילו אי הוה פליג בדרבנן הלך אחר המקל. ושאיבה דארבעים סאה הוא דרבנן אם הם בקרקע אפילו אם כולן שאובין. וכ"ש פסול שאיבה מג' לוגין. אבל אם הן שאובין בין בגיגית או בכלי אחר הוי איסורא דאורייתא ואם הומשכו על גבי קרקע עד שלא נפלו לגומא שבה המים של מקוה אפילו איסורא דרבנן ליכא. דא"ר יוחנן [תמורה י"ב ע"ב] שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. ובהלכות גדולות [דפ"ה ע"ג] פירש הך דר' יוחנן שאיבה דשלשת לוגין. ורבינו מ"כ כתב דלא נהירא ליה. והדין עמו, דכי מעינת בפ"ק דתמורה משמע דאכולה שאיבה קאמר ר' יוחנן. ומן הדין דמקילינן דכולה שאיבה דרבנן. ואע"ג דתנן פ"ב דמקואות [מ"ג] ספק מים שאובין שטיהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו ואפילו (לא) נפלו וכו' עד ספיקו טהור דבדרבנן תלינן לקולא, והתם בשאיבה דג' לוגין מיירי, מיהו הוא הדין כולה שאיבה והיא בקרקע הוי מדרבנן. ובפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] גרסינן אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין לא אמרי' אלא רביעית דחזי להטביל בהן מחטין וצינורות. ואע"ג דבנזיר [ל"ח ע"א] גרסינן בר מההוא דבטלוה רבנן, פירוש הך הטבלה דרביעית, מכל מקום אם היה דכוותה בקרקע מ' סאה היה כשר מדאורייתא. והא דתניא בתורת כהנים [פ' שמיני רפ"ט] מקוה מים יכול אפי' מילא בכתף ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, נ"ל דאסמכתא דרבנן הוא כמו הרבה דרשות שבתורת כהנים. ומסיים התם אי [מה] מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה כן ת"ל בור. פירוש וכגון שהמשיכו אחר תפיסת ידי אדם. ואחרי שביארנו עניין זה צריכין אנו לבאר אחרי סילוק הטיט, והמים עכורין אם הם ראויים לטבילה או לאו. ופשטי' לה מדתני' בפ' כל הבשר [ק"ו ע"א] מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשירין ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו וכו'. ולא שנא שנפסלו משתיית בהמה על ידי חמימותן דומיא דחמי טבריא דאיירינן בה בין על ידי טיט. דגרסינן בפ"ב דזבחים [כ"ב ע"א] אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דפרה שוחה ושותה מהן אפילו לרביעית נמי ואי אין פרה שוחה ושותה מהן אפילו למקוה נמי אינו משלים אלא למעוטי יבחושים אדומים אפילו בעינייהו נמי דהא תני רשב"ג אומר כל שתחילת בריית' מן המים מטבילין בו ואמר רב יצחק בר אבדימי מטבילין בעינו של דג וכו'. ותנן בפ"ב דמקואות [מ"י] מקוה שיש בה ארבעים סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט אמרו שהמים צפין על גביו היו המים מצד אחד מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו שהקנה יורד מאיליו דברי ר' מאיר ר' יהושע אומר מקום שאין קנה המידה עומד וכו'. ונ"ל דהיכא דהמים צפין על גביו פרה שוחה ושותה אבל כשהטיט בצד אחד אין שותה ממנו ואין מטבילין בו והוא הדין דאינו משלים אלא דהך עדיפא ליה דכשהמים מצד אחד דמטבילין במים. ובפ"ז דמקוואות [מ"א] תנן אילו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק. משמע דטיט הנרוק (משמע) דוקא מעלין, דהיינו משלים אבל לא מטבילין בו לכתחילה לעשות רק ממנו מקוה. תדע דקתני עלה [שם] העידו אנשי מידבא משמו של ר' עקיבא שאמר להן צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה, מכלל דת"ק דווקא משלים (דווק') קאמר. וכן מוכח בסמוך דקתני [שם] כיצד מעלין ולא פוסלין וכו'. הא דתנן בפ"ז דמקוואות [מ"ז] הטביל בו את המיטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימים, והתם יש לומר שיש במים לבדם בלא טיט מ' סאין וקמ"ל דאע"ג דשוקעת בטיט העבה לא הוי חציצה מפני שהמים מקדימין ליכנס בתוך הגומא ששוקעות בה רגלי המיטה ומחוברין למים עליונים. ומשם יש להוכיח דליתה מה שפר"ש מ"כ [שבת ס"ה ע"א וש"נ] שמואל עביד להו לבנתיה מקוואי ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, ופי' שהיה נותן מפצי תחת רגליהן מפני הטיט שלא ישקעו בו רגליהם דהוי חציצה. אלא עיקר' דמילת' כפר"ח שמשום צניעות היה עושה כדי שלא יהו נבהלות ממראה בני אדם ולא יטבלו יפה וכן מוכח בפרק בתר' דנידה [ס"ז רע"א]. אבי העזרי. תשובה על המקוה נדון לפניך. אם דינך כמי המקוה שהוא מעיין כמו מקוואותינו, לפי ענייותינו אין מים שאובין פוסלין בו אפילו אין בו מ' סאה. דכיון דמעיין מטהר בכל שהוא יש בו לעולם שיעור שלם. ותנן [מקואות פ"א מ"ז] למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שירבו עליו מים שאובין משמע בתחילה. ותנן בפ"ה [מ"ג] המעיין שהוא מושך כנדל וכו' היה עומד ריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא. ואם דן מורינו על המקוה של מי גשמים, והבאת מדר' שמעון דמכשיר מפני שלא נתכווין לשאוב, לפי דעתינו אין דומה. דפי' לא נתכוין לתלוש המים כי אם הטיט, אבל כאן שמתכוין גם המים לתלוש המים מודה ר' שמעון אע"פ שחזרו [ו]נפלו שלא בכוונה, וכדתניא בתוספתא [פ"ג דמקואות ה"ב] הטביל בו את הסגים וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פסול ור' שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש. ומהמניח הטבלא שהבאת טול לך מה שהבאת, דמשמע אע"פ שהניחה לידוח ולא זקפה דפוסל אע"פ שלא היתה כוונתו שיפלו מן הטבלא למקוה. ומה שהוכיח הרב מהמניח כלים תחת הצינור דהילכ' כר' שמעון, דלמא שאני התם דליכא תפיסת ידי אדם בשאיבתו ותניא בסיפר' [שמיני רפ"ט] דפסול מקוה תלוי בתפיסת ידי אדם. ומה שכתב רבינו דבדרבנן הלך אחר המיקל, לא ידעי' מנליה חוץ מאבל [מו"ק כ' ע"א], ועירובין [עירובין מ"ו ע"א], וספיקות דרבנן [ביצה ג' ע"ב]. אבל פלוגת' דתנאי ואימוראי לא שמעינן. אם כן כל הילכות סתם יינן ואיסור מוקצה וברוב מחלוקת בתלמוד הוה לן למימר הכי. ותאיר עינינו ותנוב בשיבה טובה. נתן ב"ר שמעון. שמחה בר שמואל. תשובה. על המקוה אני מכשיר ועומד במקומי, דמסלק הטיט אי אפשר בלא מים ואפ"ה מכשיר ר' שמעון ולא קשיא מידי מן התוספתא. ופשוט. ומה שדחית' מלא זקפה, אינה דחייה דסתם לידוח הוא ע"י זקיפה. ותפיסת ידי אדם לא פסיל אלא בכוונה. ובדרבנן הלך אחר המיקל בפלוגתא דתנאי ואמוראי היכא דאין אחד מהן גדול בחכמה ובמניין כדאיתא בהדיא בפ"ק דע"ז [ו' ע"ב, ז' ע"א] דפסקינן הלכ' כר' יהושע בן קרחה. וכן פסק רש"י בפרק אילו טריפות גבי דאייתרא ואקשתא [נ' ע"א] והביא מע"ז. וגם בתשוב' גאונים פסקו גבי תרי לישנא דמוקצה דמדבריות. ומקוותינו אע"פ שנובעין דינן כמקוה ולא כמעיין. כדאמרינן בחגיגה [כ"ב ע"א] דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן עד דאיכא מ' סאה במקום אחד. ומעיין דמטהר בכל שהוא היינו דרך זחילה ומטהר צינורות ומחטין אם כל גופן עולה ביחד וכן פר"ת. וממורי אבי מקובלני דמקוותינו אינן כמעיין מראייה דחגיגה. ואם לשוני עגה יחשוב מורי למשוגה. אבי העזרי.
